פסק-דין בתיק ע"א 002187/02

1.         ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט אשר גולדין ס"נ) בת.א. 71412/96, לפיו על המערערים לסלק ידם מן המושכר.

2.         עובדות

התביעה נשוא הערעור היתה לפינוי המערערים מהדירה ברח' נוף ים 61 הרצליה, ולהחזרתה למשיבה וכן לתשלום שכ"ד ודמי-שימוש בסך של  33,705 ש"ח.

על פי חוזה השכירות אשר נחתם בין המשיבה לבין מערערת מס' 1 ובעלה דאז, הושכרה להם הדירה האמורה בשכירות בלתי מוגנת בתאריך 15/12/68 לתקופה של שנה אחת.

המערערת מס' 1 התחייבה בתשלום דמי השכירות החל מיום חתימת החוזה, והמערער 2 שהוא בנה של המערערת 1, התחייב בדמי שימוש ראויים עבור המגורים במושכר, בגובה סכום שכר הדירה.

סכום התביעה היה מורכב מסך של 11,150 ש"ח שכ"ד וריבית בסך 22,555 ש"ח.

בבית משפט השלום טענו המערערים כי החוזה בין הצדדים חל בין השנים 68,69 ומאז לא נחתם שום חוזה נוסף. כן נטען כי מצבו של המושכר בעת שהושכר בשנת 68' היה רעוע ביותר וכן נטען כי המשיבה לא שלחה למערערים דרישה לתשלום שכר דירה.

3.         פסק הדין של בית משפט השלום

על פי הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, קבע בית המשפט, כי המערערים לא שילמו למשיבה שכר דירה עבור המושכר, דבר אשר היווה הפרה של חוזה השכירות, על פי האמור בסעיף 4 שבו, אשר בעקבותיו זכאית היתה המשיבה לתבוע את פינוי המושכר. טענתם של המערערים כי לא נשלחה להם דרישה לתשלום שכר הדירה, אינה פוטרת אותם מהחובה לשלם שכר דירה, בהתאם להתחייבותם  על פי החוזה.

מאחר ותקופת השכירות הסתיימה, והגשת התביעה היוותה הודעה על תום יחסי השכירות, ומאחר ולא שולמו דמי שכירות, קיבל בית המשפט את התביעה וחייב את המערערים לפנות את הדירה.

לעניין התביעה הכספית, קבע בית המשפט כי המשיבה לא הוכיחה ממתי לא שולם שכר הדירה ומהו גובה התשלום שהיה על המערערים לשלם בכל חודש. כל שעשתה היה ציון של הסכום באופן כולל בסך 11,150 ש"ח ללא כל פירוט, ועל כן ומטעם זה דחה בית המשפט את התביעה הכספית.

4.         על האמור מלינים המערערים שבפנינו. לטענתם לא הוכח קיומו של חוב כספי כלשהו,

וממילא לא הוכחה הפרה של החוזה. מכאן כי לא ניתן היה לפנותם מן הדירה.

5.         דיון

            רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים ( ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה פ"ד נ (5) 407).

            קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה דיונית לא תתבטל בנקל בערכאת הערעור,אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת אילו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת ( ע"א 583/93 מ"י נ' תחנת קמח שלום בע"מ פד נ (4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין פד מט (3) 441).

במקרה הנדון נתן בית משפט השלום פסק דין מנומק וממצה, הוא סקר את חומר הראיות ואת העדים שהופיעו בפניו, קבע ממצאים והגיע למסקנות הנכונות אשר אנו כערכאת הערעור, לא נוכל להתערב בהם.

המסקנות המשפטיות מבוססות כדבעי ומושתתות על חומר הראיות ועל הממצאים שנקבעו בערכאה הראשונה.

אין מקום ואין צורך שאנו כערכאת הערעור, נסקור את העניין מבראשית ונכתוב פסק-דין משלנו, כל עוד שוכנענו כי פסק הדין שניתן מושתת כהלכה, ובדין יסודו.